קורבנות היא הצד האפל של הנתינה.
אם נתינה נעשית בשמחה, מתוך מקום של יש ושל שפע. אז ההקרבה נעשית מתוך מקום של מצוקה, מחסור ומתוך כאב.
ההקרבה נעשית כי אני רוצה משהו – מבקשת משהו ולכן מוותרת על משהו יקר לי במקומו (למשל באגדות: בת הים הקטנה המוותרת על קולה בתמורה לרגליים, בת הטוחן הרוצה להציל את חייה ועל כן מוותרת על בנה בכורה, ועוד) בסיפורי הדתות ובמיתולוגיות השונות האנושות מתחננת לאל/אלים, מחלה את פניהם ומבקשת בקשתה וצריכה להקריב משהו על מנת שיענו.
ההיענות שלהם – ממלאת מחסור וצורך גדול. הם מסמנים לי שאני אהובה ורצויה. הסמליות היא – שבעצם ההיענות – אני אהובה. וכך מתחממת באור אהבת האלים.
כך גם קורבנות תבואה, פרחים, מנחות אוכל ובקר – אני מקריבה מעשר, מזון טוב לאלים ו"העסקה" היא שבתמורה לכך – האלים יעתירו עליי מהשפע שלהם ויתנו לי את מה שאין בכוחי להשיגו לעצמי. כך גם בקורבנות אדם וילדים. רוצים לנצח בקרב, יש עלינו מצור , מלחמה, רעב, מגיפה וכו' – נקריב את ילדינו. הם הדבר הכי יקר לנו אך אנו מקריבים אותם על מנת לקבל את כלל חיינו כולם. חיי עירנו והעתיד שלנו.
כתבתי על אופן ההקרבה ולמה איך ומתי אנחנו מקריבות.
ועכשיו – על הקורבן – איך הוא מרגיש?
ישנו הקורבן במובנו המקורי: השה לעולה, הבן, הנערה הבתולה, התינוקות המועברים למולך באש. באנגלית ייקרא – SACRIFICE ובעברית קורבן. בטקס דתי פולחני – הם יהיו הדבר היקר עליו נוותר בכאב רב וכנראה גם באשמה שתלווה לנצח.
אך איך מרגישים הקורבנות? קודם כל תחושת חוסר אונים – הם לא בחרו, הם נבחרו. לרוב בכוח ונקשרו למזבח בעל כורחם. ולכן יחושו כאב. ולא רק הכאב הגופני ואימת המוות, אלא גם כאב הוויתור – כי במאבק בין 2 רצונות – הרצון שבסוף חפץ בהקרבתם ניצח – ובניצחון זה הוכיח שהם ניתנים לוויתור, ושערכם פחות יותר עבור מי שוויתרו עליהם בעסקת חליפין. וזה כואב כי קיצם המתקרב הוא לא טבעי ככל הקיצים אלא מטביע עליהם חותם שהם הפחות אהובים, פחות רצויים. למשל עקדת יצחק (שעוד ניגע בה בהמשך ונראה פרשנות אחרת לה) – יצחק פחות אהוב מאלוהים על אברהם אביו.
בעת החדשה בעברית לפחות למילה "קורבן" יש משמעות אחרת נוספת. באנגלית יש לנו את קרבן SACRIFICE ואת המילה VICTIME שמשמעותה מושא לפשע, נתון להתעללות/רצח/אונס ושאר מעשים כואבים ופושעים. למה זה קרה? איך התערבבו בעברית המונחים ככה?
אולי כי מי שהוא קרבן של פשע – מרגיש את אותו חוסר אונים, איבוד שליטה ובהכרח את התחושה של פחות אהוב ופחות רצוי על האלים – כי אחרת למה הרע לו גורלו ככה ואיך זה קרה דווקא לו?
כלומר בעברית גזרו גזירה שווה – ויש לנו קורבן. מי שהוא קורבן – הוחפץ. אנושיותו ותכונותיו אבדו וברגע ההקרבה הוא הופך לכלי, לחפץ שנועד למלא מטרה, לשמש בסחר חליפין על מנת לקבל במחירו דבר בעל ערך גבוה יותר. וכך מי שהיא קורבן לגניבה – הרעיון והתפישה של שלמות ביתה, רכושה, שלוות נפשה וכו הם משניים ולא חשובים לעומת הערך שיהיה לחפציה וכספה אצל הגנב. כך גם לקורבנות רצח/אונס/אלימות – שלמות גופם וחייהם משניים לעומת תשוקת התקיפה של מקריב הקורבן שמטרתו היא להאדיר את האגו שלו עצמו. וזו המטרה של כל הקרבת קורבן – להאדיר את האגו כביכול, אך למעשה להנכיח את המחסור, ולוודא את האשמה. כי על כל הקרבה שכזו – יש אשמה ואשמה כבדה. וכל הקרבה פועלת מתוך מחסור. אם לא כך – לא היה צורך בסחר החליפין הזה כדי לקבל משהו. ואת זה האגו רוצה להנכיח
ולקיים וזו היא מטרתו הנעלה.
עקדת יצחק: אחד הסיפורים הקשים ביותר, כי איך ולמה ניתן לאביו להקריב את בנו יחידו אשר אהב?
הנה פרשנות יפה לסיפור – בהשראת הפילוסוף קירקגור. פרשנות העולה לטעמי בקנה אחד עם הגישה של "קורס בניסים":
אברהם יודע כי אלוהים מדבר אליו.
אברהם שומע את קולו של אלוהים. הוא מכיר את אלוהים, הוא יודע אותו. ועל כן כשאלוהים מדבר אליו- ולא משנה כלל מה הוא אומר – אברהם יודע שרק אהבה יש שם ורק טוב יוכל לצאת מזה.
מה אמר לו אלוהים? שהעולם הזה (עולם האשליות) הוא לא ממשי, ושאין בו ערך. כל הערך הוא באהבה ובתקשורת עם האל. הוא לא מבקש שיקריב את בנו. זוהי מטאפורה – ללהקריב את החוץ ולהקשיב פנימה. אברהם לא מהסס וכך פועל.
ואז כמובן קורה הנס – כביכול נס בעולם החיצוני – הורם מסך – וקרה הנס – בא מלאך ועוצר את אברהם, ומגיע אייל לסבך ליד, ואלוהים מברך את אברהם בשפע ברכות ושזרעו יהיה כחול אשר על שפת הים וכו'. ברור שיהיה כך, כי ככה זה בעולם הניסים, ככה זה בשמים. בעולם המציאות אנו מחכים לאסון ולכאב, אך מי שמקשיב לאלוהים מחכה רק לטוב – והטוב מגיע.
בשיעור 343 נאמר לנו "אינני מתבקשת להקריב קורבן כדי למצוא את חסד האלוהים ושלומו"
למה? כיוון שאהבתו של אלוהים נצחית היא ואינה מתכלה, אינני נדרשת לוותר על דבר כדי לקבלה כי היא שלי ותמיד היתה.
הקורס תמיד אומר לנו שכל הדברים הגשמיים והמתכלים הם חסרי ערך ושערך אמיתי יש רק לנצחי ושאינו מתכלה – למשל האהבה – והאהבה אינה נגמרת. ככל שניתן אותה יותר לסביבה כך תהיה יותר אהבה בעולם.
אנו עוסקות בשינוי מערכת החשיבה – ממערכת חשיבה של פחד ומחסור, למערכת חשיבה של שפע ואהבה. השינוי התודעתי הוא להבין שאינני חסרה דבר. אי אפשר שנקריב קורבנות, כי אנחנו בהכרח שלמות ומושלמות. כי תפקידנו הוא להשלים את אלוהים. אנו מושלמות כי אנו בנותיו ובניו. לא נוכל להפסיד כי ביכולתנו רק לתת. והכל שלנו לעולמים.
