על פי קורס בניסים שכלנו מפוצל הוא. מפוצל בין 2 מערכות חשיבה. מערכת חשיבה אחת מחוברת למורשתנו האמיתית – אהבה, אלוהים, שמחה ושלווה. ומערכת החשיבה השנייה נחשבת על ידי האגו – בו העולם הוא גשמי ופיסי, ושולטים בו פחדים, כעסים וטינות. לצערנו זוהי מערכת החשיבה בה איתה אנו חושבות ברוב זמננו.
אנחנו יכולות להתחבר אל מערכת החשיבה האלוהית האוהבת בעזרת מדיטציות ותרגולים – שם אנחנו חוות במלואה את החוויה שהעולם האלוהי הוא האמיתי ואנו מסוגלות לראות אותו, לשהות בו ולחוות אותו לפרקים.
ועדיין, רוב חיינו עוברים עלינו בחיים בעולם הפיסי – עולם התשוקות, הקונפליקטים והרגשות הסוערים.
יש ליישב את הדואליות הזו. ליישב בין 2 מערכות החשיבה השונות כל כך. אבל איך? הרי זה קשה לשכוח לגמרי את העולם בו אנו חיות בגופנו הפיסי. כך חיינו וגדלנו מיום היוולדנו. נכון שבחוויה אפשר לעבור לעולם הממשי (האלוהי) לפרקי זמן מסויימים – אך לרוב רגעים אלו – נהדרים ככל שיהיו – הם קצרים – והנה אנו נוחתות שוב בעולם הפיסי – בו יש לנו משפחה, עבודה ומס הכנסה…
אז הדרך אליבא דה הקורס בניסים היא להביא את עולם האהבה אל תוך העולם הפיסי הזה: למזג אותו בתוכו – לערבב אותו פנימה אל תוך חיי היומיום שלנו. כך שחיי היומיום שלנו, על שלל מערכות היחסים שלהן (במשפחה, בעבודה, בתור בדואר, על הכביש, בזוגיות ועוד) יתמלאו יותר באהבה ואחווה ופחות בטינות, כעסים ועצב. הקורס קורא לזה – להפוך את האשליות שלנו ב"עולם האשליות" מאשליות מפחידות ומאיימות לאשליות חיוביות ומשמחות יותר, וכך נמשיך ונעלה מעלה מעלה – אשליותינו ייהפכו לאשליות אוהבות ומשמחות עד לרגע בו לא נזדקק להן יותר. וזה יהיה הרגע בו האשליות כולן תיעלמנה וניוותר רק אנחנו ואלוהים – ונחזור ונהיה אחד. לחלוטין.
כי אהבה היא אהבה – לא משנה באיזה עולם ובאיזו תפיסה תיאולוגית אני מחזיקה: והיא היא אותו כוח אלוהי.
ועל כן החשיבות הגדולה של מערכות היחסים בחיינו – וריפויין – כולן! ללא יוצא מן הכלל בחיינו.
נשאלת השאלה: למה לא להתבודד ולמדוט לבד ולחוות הארה הנובעת מכך? למה חובה לעבור דרך מערכות היחסים? הרבה יותר קל למצוא את השקט כשאנחנו לבד – להתייחד עם אלוהים ועם הטבע, ובבדידות הזו למצוא את השקט והשלווה שבתוכי ואת החיבור לאלוהים. למה צריך להיות בקשר עם עוד אנשים בכלל?
והתשובה לוקחת אותנו חזרה לרעיון האחדות – הרי אם כולנו אחד (ובכולנו אני מדברת לא רק על כמעט 8 מיליארד בנות אדם על הפלאנטה, אלא על הפלאנטה כולה – כל החי, הצומח, האדמה, ההרים והימים, הכל), אז מה זה אומר אם לא טוב לי עם חלקים מה"אחד" הזה? אם יש אדם (או בואו נודה בזה – הרבה בני אדם…) שלא טוב לי איתם/בנוכחותם או אפילו רע: אז מה זה אומר?
זה אומר שיש חלקים בי שלא טוב לי ואפילו רע לי איתם. כי אם כולנו אחד – מדובר בסה"כ בייצוג פן אחד קטן מתוך מיליארדי פנים שנמצאים בנו, שעם חלקם טוב ונוח לנו ועם חלקם פחות.
על מנת לרפא את עצמי ואת מחשבתי – עליי לרפא את מחשבתי לגבי אותו אדם. עליי לרפא את מערכת היחסים שלי איתו.
וכך יש את התגלמות העולם האלוהי בעולם הפיסי:
בעולם האלוהי בו כולנו רק אחד – לאותו אחד יש קושי עם האהבה המוחלטת. זה מתבטא בקושי עם חלק מסויים בו. וכך זה מתגלם בפשטות בעולם הפיסי: אדם שיש לו קושי עם הזולת. יש לו קושי לאהוב אותו. ובעולם הפיסי שלנו זה יכול להתגלם באלף ואחת צורות: יש קושי עם אדם אחר: עם האגואיזם שלו, או עם הקמצנות, עם הרוע, עם החוצפה, עם החמדנות, עם האכזריות, עם הקנאה, ועוד אינספור כינויי גנאי או צורות שאפשר להשליך על בנאדם אחר ולנטור לו טינה עקב כך. וכל צורה של טינה תתקבל לא לפי האדם עליו השלכנו את הטינה הזו – לא! זה יהיה לפי מה שנמצא בנפשנו אנו – הכואבת את כאבה הפרטי האישי שלה, ומבכה את מחסורה היא.
ונזכור: שאם מטרתנו היא להביא כמה שיותר אהבה אל תוך העולם הפיסי בו אנו מצויות כרגע: זה להביא אהבה לעצמנו, לעולם – דרך אותה מערכת יחסים – דרך אהבה לאותו אדם בעייתי והשנוא עלינו. כי זכרנו שהוא מייצג אותנו. שהוא לא מופרד ממני כלל וכלל. להפך – הוא בדיוק אני! וכל פעם שהצלחתי לאהוב על פני לשנוא ולנטור טינה – הצלחתי עוד קצת להביא אהבה לעולם הזה – הצלחתי לאהוב את עצמי, הצלחתי להנכיח אחווה ואחדות על פני הנפרדות.
ולזה יקרא נס.
באהבה.
