נדיבות ונתינה עבור חלקנו היא אתגר, אני יודעת שכך זה בשבילי, כיוון שהרבה פעמים בעברנו חווינו מחסור וחסכים. וגם היום עדיין יש לנו חוויות של חסך וחוסר. לפעמים המחסור היה והינו בכסף, בחפצים חומריים, למה להן יש ולי אין? ולפעמים המחסור הוא בבטחון, באהבה, בתחושה שדואגים לי ומטפלים בי, מחסור ביחס ובתשומת לב.
מהמחסור שחווינו נוצר בגוף שלנו איזשהו חור, בור, נוצר רעב, וכעת אנו מנסות להשביע אותו, למלא אותו. הנטיה תמיד היא למלא אותו בכל מה שיביא לנו נחמה רגעית, שיגרום לנו לחוש אהובים ויפוגג את תחושת החסך – פינוקים למיניהם, מתנות, אוכל (המנחם הגדול)! חפצים, לרכוש חוויות ונסיעות ובילויים, אנו גם נכנסות למערכות יחסים שנועדו גם הן למלא את החסכים והחורים שלנו, ולקבל מהן את מילוי הצרכים שלנו. וכמו שאנחנו במערכות היחסים שלנו מחפשות אחר המילוי של צרכינו, כך גם אחרות רואות אותנו כמישהי שיכולה למלא את החור הספציפי שלה. ובעוד אנחנו נאבקות למלא את החור האישי שלנו, כי לנו חסר, אנו נדרשות לתת כמובן. וזה לא משנה אם הנתינה היא של כסף או חפצים, או נתינה ממשאבי האנרגיה שלנו כגון: זמן, תמיכה, הקשבה, הכלה ותשומת לב לזולת.
וזה קשה! קשה להיות נדיבה ולתת (כשרבות כל כך מאיתנו עדיין חיות בחוויה של מחסור, שאין, פשוט אין לנו, חסר לנו ודווקא אנחנו מתבקשות ונדרשות לתת. כי בעיני העולם הזה נדיבות משמעה מסירה במובן של וויתור. כאשר אני נותנת משהו – לי כבר אין אותו. נתתי מזמני – זה זמן יקר שאבד ולא יוחזר לי. נתתי כסף – זה ירד לי מחשבון הבנק. נתתי תשומת לב לזולת? זו תשומת לב שגזלתי מעצמי או מהעבודה שלי או מילדיי. תמיד זה לוותר על משהו. לעיתים הוויתור נעשה בנפש חפצה, לעיתים במיאון ובתחושת מרמור והקרבה, אבל אני עושה זאת, כי אף אחת לא רוצה להיחשב לקמצנית או אנוכית או אגוצנטרית או אינטרסנטית, או חושבת רק על עצמה… וכו. הבנתן… אבל אין עוררין כי אם נתתי משהו – הוא לא ברשותי יותר.
אבל יש גם בשורות טובות!
כי מהי אותה נדיבות עליה מדבר הקורס בניסים? (ב"מדריך למורים" פרק 4 "מה הם קווי האופי של מורי האלוהים?" VII נדיבות) הקורס בא ואומר לנו: כל מה שחשבת עד עכשיו? הפוך!!! בעיני מורת האלוהים משמעות הנדיבות היא מסירה לשם שמירה.
כי לפי הקורס בניסים ובניגוד לכל מה שאנחנו מורגלות בו – מה שממשי בעולם הזה הוא לא החומר! מה שממשי הוא האהבה, השמחה, הרוח ממשית, אלוהים הוא ממשי האחדות בינינו והאחווה הן ממשיות.
אם אני נותנת אהבה ושמחה – את האהבה שלי, את השמחה שלי, אינני מתרוקנת מהן. הן חיות ושוקקות אצלי. כשאנחנו בתוך האהבה, בתוך השמחה – כולנו מרגישות ויודעות את זה – הן מתגברות ומבעבעות בנפשנו ובגופנו, ואנחנו נמצאות באופן מוחלט ברגע הזה שרויות באהבה. בעת המסירה שלהן לזולת הן בו בזמן נשמרות אצלי. הן לא רק שנשמרות אצלי אלא אף מתגברות אצלי יותר! הן גדלות ומתעצמות וחזקות ביותר בתוכי.
כי כשאנחנו חושבות על זה – אני לעולם לא יכולה לתת דבר מה שאין לי. כלומר בעצם הנתינה שלי דבר מה מסויים – זו ההוכחה שיש לי אותו. בנתינתי אני מוכיחה עד כמה אכן יש בי אהבה, עד כמה אכן יש בי שמחה – אין בי מחסור באמת! גם זו היתה רק אשלייה.
כשאני נותנת משאבים מתכלים כגון: כסף, חפצים, זמן, אנרגיה הם בסוף מתרוקנים. נגמרים. ומה שתקף בעולם האהבה זה: מה שממשי ובעל הערך היחידי הוא דבר נצחי, שאינו מתכלה. וזהו העצמי האמיתי שלנו – מהות אוהבת, שמחה ושלווה, באחדות עם כל אחינו ואחיותינו ועם אלוהים. והעצמי האמיתי הזה שלנו – הוא נצחי ואינו אוזל או מתכלה. ככל שניתן ממנו וניתן אותו – כן ירבה וכן יפרוץ. כך יהיה לנו יותר. כך יהיה בעולם יותר, כך יהיה יותר לאחיי ולאחיותיי, והעולם יהיה מואר יותר ויותר, ובסוף? בסוף עוד נוכל להגיע לשמיים!
אמן!
