הרבה פעמים אני שומעת את המשפט הזה בוואריאציות שונות: "הגוף בוגד בי". לרוב זה נאמר בתלונה או אפילו בכעס על אותו גוף חלש שאינו עומד בקצב החיים שלי ו"בוגד בי". אותה "בגידה" של הגוף בדר"כ מתבטאת במחלה (מקלה ועד חמורה), בכאבים, בעייפות, בתופעות ההזדקנות ועוד.
כמטפלת באיזון גופנפש, המשפט הזה קשה לשמיעה, על הדואליות הזו שיש בו – כאילו האדם נפרד הוא לגוף מחד ולנפש מאידך ושהתיאום ביניהם וההרמוניה ממנו והלאה. זו אמירה שמעידה על פיצול: יש "אני" (האדם? הנפש?המחשבה?) ויש מנגד את ה"גוף" (הוא לא חלק ממני, להפך! הוא אינו משתף איתי פעולה ואף "בוגד"). ואני תמיד מחזירה בשאלה:
מי למעשה בוגד/ת כאן במי?
מי הזניחה את הגוף שלה כבר מזה זמן רב? מי לא נתנה לו את שעות השינה הדרושות לו? את המזון הראוי הדרוש לו? את הפעילות הגופנית, והכי חשוב! את תשומת הלב אליה הוא זקוק? (במגע, בליטוף, להתבשם באמבט שמנים, להתמרח בקרם גוף נעים… עיסוי טוב…) ובכלל בעצם שאילת השאלות הללו שוב נוצר הפיצול: כי הרי אני מדברת על להעניק לגוף את המזון, שינה, תשומת הלב המגיעה לו אבל כאשר אני נוהגת כך כלפי גופי למי אני נותנת את הדברים הללו אם לא לי? הרי כש"הגוף" ישן ואוכל טוב ויש דאגה ותשומת לב אוהבת לצרכיו הרי זו בעצם אני שישנה טוב, אוכלת נכון, אוהבת אותי ושמה לב אליי!
כאשר את נוזפת בגופך על כך שהוא בגד בך, כאשר את מתלוננת עליו כי הכזיב אותך ואינו מתפקד כראוי, את מפנה כלפיו (וכאמור – כלפיך) כעס, עוינות ואפילו שנאה. את מאוכזבת ממנו (ולמעשה מאוכזבת מעצמך) כי הוא לא עומד בציפיות שלך ובדרישות שלך לתפקוד יומיומי או מיוחד. כביכול את כועסת על משהו חיצוני ממך – אבל למעשה זהו גופך שלך – ואין יותר "את" מגופך.
ברגעי כעס כאלה על הגוף הבוגדני קחי רגע צעד אחורה ונסי לחשוב: מתי היטבת לאחרונה עם גופך? כמה שעות ישנת בלילות האחרונים? איך היתה התזונה שלך? כמה כוסות קפה/סיגריות/אלכוהול או כל סם אחר צרכת? והכי חשוב, מתי לאחרונה התבוננת על גופך (על עצמך) בחיבה, באהבה אפילו?
מה את יכולה לענות לזה? האם אחרי ששאלת עצמך כל אלו וענית, את יכולה באמת לכעוס ולהאשים את גופך על "שיצא מן המשחק"? על כך שהוא מכריח אותך להאט את הקצב, לנוח – אפילו אם זה בכפייה ואת לא מעוניינת בכך. ע"י "בגידתו" זו, מה הוא אומר?
ובכן קודם כל (וממש כמו שקורה בזוגיות!) הוא מצביע על כך שיש כאן בעיה. וההשוואה לזוגיות היא לא סתם, שכן באמת מדובר כאן במערכת יחסים זוגית: בינך לבין גופך. ועליך לעבוד עליה – לשקם את האמון ביניכן ואת התמיכה ההדדית זה בזו…
גופך לא רק מראה לך שיש כאן בעיה ובנוסף הוא מכריח אותך לנוח, להאט, לפעמים אפילו לעצור לגמרי. ברגע זה אולי העצבים שלך עולים והכעס גדול: "אבל למה דווקא עכשיו!?!?! כשהכי קשה לי בעבודה/לימודים/ בבית???" והתשובה היא בגוף השאלה: דווקא כי קשה עכשיו במיוחד דווקא כי כנראה דחפת את עצמך ואת גופך אל קצה גבול היכולת, התשת אותו ואת עצמך ורמות הסטרס שלך עלו. קשה לו לתפקד המסכן, למרות שהוא ממש התאמץ – דחף את עצמו עוד ועוד למענך עד שלבסוף קרס…
גם ברגעים כאלה יהיו מי שיבחרו עדיין להתעלם מהאיתותים שהגוף שולח, יבלעו כדור (כל כדור שהוא שיוריד את התסמינים ויאפשר לתפקד לעוד כמה שעות) וימשיכו הלאה. ולפעמים לא מדובר בקריסה/מחלה בעת מצב משברי, אלא במחלה או תסמין גופני כלשהו אשר פורץ לו סתם כך ביום בהיר אחד ללא כל סיבה נראית לעין… לפי גישת האיזון גופנפש – תמיד יש סיבה. הגוף מאותת לנו משהו. לפעמים גם צועק אבל לא תמיד אנחנו יודעות לתת לו את המקום (למשל – לקחת כדור ולהשתיק אותו שוב) להביע משהו. ההקשבה למה שיש לגופך להגיד והחיבור המחודש בין שתיכן ייעשה תמיד ללא ביקורת ומתוך חמלה ואמפתיה.
נפוצה בשיח העידן החדש המחשבה הביקורתית כי אם אני חולה (משפעת ועד סרטן) אז בהכרח אני "יצרתי את המחלה" ואז יש לבדוק "מה הרווח שלי מן המחלה" ועוד אמירות ומחשבות מן הסוג הזה. ולהפך: "אם התייחסתי אל גופי בכבוד מבחינת תזונה, פעילות גופנית וכו' אז בהכרח לא אחלה". אמירות אלו הן בפירוש פשטניות מדי. בעיני נלקחה איזושהי אמת בסיסית על הצורך לכבד את עצמנו ואת גופנו – ההתגלמות הגשמית שלנו – ועוותה לכדי האמירות השטחיות הללו שחסר בהן עומק והתייחסות אל כל אדם לגופו (תרתי משמע…) וכל אשה לגופה ולמכלול שהיא – מכלול הרגשות, המחשבות וההיסטוריה האישית והפרטית שמרכיבים אותה מן הבחינה הפיסית והנפשית כאחת.
בטיפול איתי אני מזמינה לעבוד עם מה שקורה – להתייחס לבעיות, לא להתעלם מהם ולא לכעוס (לא על הגוף שלי ולא על עצמי שכן השניים אינם ניתנים להפרדה). לעבוד על הקשר בינך לבין גופך ולהגיע לאהבה, הערכה הדדית, צמיחה והרמוניה.
העבודה הראשונית שאני עושה לרוב תהיה במגע: קודם כל הגוף הפיסי – על מה שנעים לו (לך), מה שנכון לו (לך), דרך עבודת הגוף (בעיקר עיסוי הרקמות העמוקות) נגיע לכאבים, לתפיסויות ולתקיעויות שבו שנוצרו בו משכבר הימים ומשם נתפשט וניגע גם במישורים הרגשיים והנפשיים – אם רק תרצי. תמיד אפשרי להישאר רק במישור הפיסי וגם לעבודה הזו יש ערך שלא יסולא בפז – ההתחברות לגוף שלך – ולמעשה לעצמך.
