לא פייר, לא הוגן. כמה פעמים ביום אנחנו שומעות את זה? כמה פעמים אנחנו אומרות את זה בעצמנו וחושבות את זה שוב ושוב: עד כמה החיים/המערכת/האנשים לא הוגנים ולא צודקים כלפינו. איך הם לא רואים? ואיך זה ייתכן? לעיתים זה ממש נראה לנו בלתי אפשרי ולא הגיוני…
כאשר אנו נתקלות במשהו "לא פייר" כלפינו – לאחר הזעזוע הראשוני – נגייס למערכה את כל כוחותינו. בהתחלה – הידברות עם גורם העוול – על מנת שיכיר בטעותו ויתנצל… אולי אף יפצה… הרי מגיע לנו. אבל חוסר הצדק נמשך! אז נמשיך ונפנה עוד יותר למעלה: נבקש לדבר עם האחראי, עם המנהלת, עם שירות הלקוחות, עם המועצה הישראלית לצרכנות, עם "יהיה בסדר", עם "קול זכות", נכתוב פוסט בפייסבוק, נתייעץ עם עו"ד, נגיש תלונה במשטרה, נגיש תביעה בבית המשפט, נפנה להוצאה לפועל… בקצרה, נפנה לכל אדם/גוף/מקום/דרך שיכולים לגאול אותנו מחוסר הצדק המשווע.
ואם (כמו שקורה בהרבה מקרים) כל הכוחות שעל פני הארץ לא יעזרו?
או אז נפנה לכוח עליון:
"אלוהים" השולח צדיקים (זה אנחנו!) לגן עדן, ורשעים (ואנחנו יודעות טוב מאד מי אתם/ן…) יקבלו עונשם בגיהינום. (חילונים ואתאיסטים אגב, משתמשים במונח "קארמה" – שהיא כידוע ביץ', אבל לצורך העניין גם היא מתפקדת כמו אלוהים ואמורה להעניש או לברך לפי ראות עינינו).
אבל גם עם האמונה העזה בשכר ועונש על מעשים, ועם התקווה לראות מעט צדק בחיינו, נוכחו אנשים לדעת שזה כבר לא יקרה. וכך נוסח המשפט "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" עוד בגמרא, על מנת לסתום את הגולל סופית על תפיסת ההוגנות והצדק של העולם.
את מידת חוסר הצדק שיש בעולם אנחנו מנסות נואשות ליישב בתוכנו: מלמדות את עצמנו ואת בנינו ובנותינו להיות הוגנים, צודקים והגונים. כשילדתנו הקטנה באה ומתלוננת על משהו ש"לא פייר!" אנחנו נתערב וננסה לתת לה "משפט צדק" ולהחזיר את ההוגנות על כנה ולהוכיח שיש צדק בעולם, ואת כל מה שלא הוגן נוכל לתקן.
אבל למה אנחנו ממשיכות לעשות את זה? כבוגרות, נסיון חיינו כבר הוכיח לנו שאין צדק בעולם, ואין לנו מה לצפות לו. וכמובן שכל מושג הצדק הוא יחסי לגמרי כי בכל סכסוך/ריב או קונפליקט – עומדים הצדדים מ-2 צידי המתרס ומצפים מאלוהים או מהקארמה שיענישו את הצד השני וישלמו לו כגמולו… אז מי כאן הצד הצודק? והאם לא כדאי שנתבגר ונפסיק לחפש אחר משהו שבבירור אינו קיים?
כי למרות שאיננו ילדות כבר, ובגרנו והחכמנו, עדיין משהו ילדותי בנו זועק "זה לא פייר!" ברגע שנראה לנו שראינו חוסר צדק כלפינו או בכלל. ולמרבה הצער זה גם מה שאנחנו מוסיפות ללמד את בנותינו ובנינו. אנחנו מנסות בכל מאודנו למנוע מהם את התסכול מן העולם, רוצות להפוך את חייהן להוגנים וקלים עד כמה שאפשר, אך לא לעד נוכל להגן עליהן ועל עצמנו מההתמודדות הזו.
אז מה עושות? מהיכן תגיע הישועה?
הקורס בניסים שואל "את מעדיפה להיות צודקת או להיות מאושרת?" (טקסט פרק 29, VII) והוא אומר לנו ומלמד אותנו שרק בתוך עצמנו אנחנו יכולות וצריכות לחפש. לא את הצדק, אלא את האושר. ועל מנת לעשות זאת, עלינו לשנות את תפיסת המציאות שלנו ואת ראייתנו את העולם.
האם זה אפשרי?
בהחלט! והקורס בניסים מלמד אותנו באופן פרקטי לחלוטין איך לעשות זאת, איך לרפא מערכות יחסים (את כולן! גם אלו שנראות אבודות…), על ידי שינוי הראייה שלנו, על ידי שינוי התפיסה. זה מעשי וזה אמיתי. נסים אכן קורים!
