כולנו מכירות את האמירה החברתית ש"לא יפה/אסור לשפוט!" ואני בטוחה שאצל כולנו יש התקוממות פנימית: "למה אסור לשפוט? אפילו חשוב ורצוי לשפוט! אני שופטת התנהגות של אנשים וככה על ידי חריצת משפט מה טוב ומה רע – אני יודעת להבדיל בין הרצוי ללא מקובל. זהו אקט חברתי חשוב שכן הוא מבדיל בין האזרחיות ה"טובות ושומרות החוק" לבין העבריינים או מי שהתנהגותם לא מקובלת."
וכך אני נותנת לעצמי אישור להמשיך בשפיטה. ומתהלכת לי בעולם ביקורתית וטובת לב. למען האמת אני אולי ביקורתית, אך לבי לא טוב עליי. שכן הרגשת ביקורת ושיפוט על הזולת – היא לא נעימה. היא מלווה תמידית בתחושת מירמור עזה וזעזוע מהתנהגותה הנלוזה של האנושות, מחוסר האחריות, אנוכיות, רוע וחוסר ההתחשבות המקיפים את העולם. המירמור והזעזוע ותחושת חוסר האונים גורמים לי לחוסר נעימות עז במקרה הטוב ולאולקוס במקרה הרע…
מעבר חד אל מערכת החשיבה של הקורס בניסים:
על פי הקורס אנחנו אחד. תודעה אחת גדולה המאוחדת עם שכל האלוהים. אנו אור, אהבה ושמחה. אם ראיתי את אחי/אחותי כחוטאות – מכיוון שאנו אחת, ראיתי כך את עצמי. כאשר אני מרשיעה אותה, אני מרשיעה את עצמי.
מן הספר. פרק 15 V פסקה 1
הרגע הקדוש הוא כלי-העזר הלימודי היעיל ביותר שהשכינה משתמשת בו כדי ללמד אותך את משמעות האהבה. כי תכליתו היא השעיית השפיטה. השפיטה מעוגנת תמיד בעבר, כי נסיון העבר הוא הבסיס שעל-פיו אתה שופט. השפיטה נעשית בלתי-אפשרית בלי העבר, כי בלעדיו אינך מבין מאומה. לא היית מנסה לשפוט, כי היה ברור לך לגמרי שאינך מבין את משמעותו של שום דבר. אתה פוחד מזה מפני שאתה מאמין שבלי האגו הכל יהיה תוהו ובוהו. אבל אני מבטיחך שבלי האגו הכל יהיה אהבה.
בעצם ההרשעה קורית מן העבר. אם אין היסטוריה, עבר שעליו אני מתבססת בידיעותיי הקטנות והמוגבלות – גם אין ביכולתי לשפוט.
כאשר אנו נתקלות בסכסוך בין 2 אנשים, אפילו ילדים! אנו מיד מתעניינות: מה קרה? כי אני רוצה לחרוץ משפט, אבל צריכה קצת מידע. למרות שלפעמים מספיקים לנו פרטים קטנים וחסרי משמעות ושנתפסים אחרת אצל כל אדם.
למשל – הוא נראה לי אשם או צודק בהתבסס על מוצאו, גילו, בגדיו, מראהו, משפחתו.
אבל הנה הטוויסט הגדול שרובנו לא במודעות אליו:
תמיד כשאני מרשיעה אדם – אני שולחת מסר לעצמי שאני חוטאת. שאני לא בסדר.
למה?
חשבו על הרשעה כלשהי של הזולת שביצעתן לאחרונה (ולו רק ביניכן לבין עצמכן) והרהרו ביושר: מתי אני ביצעתי "חטא" דומה? מתי אולי רציתי לבצע חטא דומה? ולו במחשבה?
לדוגמא – קראתי בעיתון על נוכלת שניצלה את עבודתה ומעמדה לצרכיה האישיים. אני רוצה לצקצק בלשוני ולבוז לה, אבל עליי לעצור ולחשוב – האם אני פעם עשיתי זאת? ניצלתי את משאביי העבודה עבור צרכיי האישיים?
קראתי וכעסתי על נהג שיכור שדרס אדם. האם אני אי פעם נהגתי בחוסר אחריות – עייפה או תחת השפעת אלכוהול?
כלומר, התהליך הפנימי שמתבצע הוא שקודם כל אני כועסת על עצמי ובזה לעצמי על כך שנהגתי לא כחוק, או "השאלתי" דברים מהמשרד, או כל אחד מעשרות הפשעים הקטנים והגדולים כביכול שאנו עושות מדי יום, כמעט ללא מחשבה!
את עצמנו אנו מרשיעות, ולעצמנו אנו נוטרות טינה! אבל קשה לתודעה שלנו להכיל זאת – והיא מיד מוצאת אדם אחר להשליך זאת עליו – את ה"מעשה הרע" שלי. וכך אני כביכול מרשיעה את הזולת על פשעיו, אך למעשה התודעה שלי עשתה תרגיל וסיבוב. רק מה? היא השלימה מעגל וההרשעה חזרה אלי, אפילו בלי ששמתי לב.
אבל למען האמת אנחנו שמות לב. אנו לפתע מבינות שדרך החשיבה הזו אינה גורמת לנו אושר. שהביקורת והשיפוטיות – שאמורות לגרום לנו להרגיש נעלות יותר מוסרית מהזולת – לא ממלאות את תפקידן ורק גורמות לנו להרגשה לא נעימה שמתגברת והולכת ככל שטינותינו על הזולת והסביבה (שפשוט לא מסוגלים להתנהג כמו שצריך!) מתעצמות.
בספר קורס בניסים בטקסט, פרק 4 VI פסקה 2 כתוב כך:
"אמרתי קודם שאינך יכול לשנות את שכלך על-ידי שינוי התנהגותך, אבל גם אמרתי, פעמים רבות, שאתה יכול לשנות את שכלך. 2כאשר מצב-הרוח שלך אומר לך שלא בחרת בחירה נכונה – והדבר הוא כך כל אימת שאינך שמח – אזי דע שאין זה הכרחי.3 בכל מקרה חשבת מחשבה מוטעית על אח שברא האלוהים, ואתה תופש דימויים שהאגו שלך יוצר במראה האפלה. 4 הרהר ביושר מה חשבת שאלוהים לא היה חושב, ומה לא חשבת שאלוהים היה רוצה שתחשוב. 5 חפש בכנות מה עשית ומה נמנעת מלעשות בהתאם לכך, ואז שנה את שכלך וחשוב יחד עם אלוהים. 6 אולי נראה לך שקשה לעשות את הדבר הזה, אבל הוא קל הרבה יותר מאשר הנסיון לחשוב בניגוד לו. 7 שכלך הוא אחד עם שכל האלוהים. "
כלומר מתבקש מאיתנו לאחד את שכלנו עם שכל האלוהים ולחשוב ביושר! על אחיי ואחיותיי. אם אני אחשוב עם שכל האלוהים בהכרח מחשבותיי יהיו מלאות באהבה. לשיפוט אין מקום. אנו מתבקשות לא להתפתות למערכת החשיבה של האגו המפתה אותנו לשפוט ולבקר. את עצמנו ואת הזולת. זה הדבר הראשון והחשוב ביותר שעלינו להבין. האגו לא רוצה בטובתנו, אלא רק באומללותנו וברגשות האשמה שלנו. השיפוטיות והביקורת פועלות כחרב פיפיות הפוגעת בשכלנו המאוחד, ומשמרת את הפירוד בינינו. המטרה שלנו היא להגיע לאחדות.
לשם כך נזנח את השיפוט ונדע כי "אין זה הכרחי".
